הכותרת מקפלת בתוכה שני מושגים לכאורה זרים לקורא רשימה זאת. ולכן כדאי להקדים לסיפור האישי את סיפור הרקע.

בשנים 1936 – 1939 התחוללו בארץ "מאורעות". כך קראנו להן, כשבעצם אלו היו פרעות שפרעו כנופיות של ערבים ביהודים, באשר הם יהודים. הסיבות לפרעות הללו היו רבות ומגוונות. בחלקן נגעו יותר למערכת היחסים ולמאבקי כוח בתוך החברה הערבית עצמה – ולא ארחיב בנושא כאן ועכשיו. סיבות ממין אחר היו, החששות שלהם מפני העלייה היהודית הגדולה שהתרחשה באותם הזמנים, בעיקר מבין יהודים שברחו מאירופה, עם עליית המשטר הנאצי בגרמניה לשלטון.

כתוצאה מהעלייה הגדולה, נוצר צורך דחוף ברכישת אדמות כדי ליישב את העולים הרבים. גורמים יהודיים עסקו ברכישת אדמות מכל הבא ליד. מן הגדולים והמפורסמים בין העוסקים ברכישת אדמות, הידועים יותר הם: יהושע חנקין ומנחם אוסישקין. (אִמְרתו המפורסמת ביותר של אוסישקין היתה: "את א"י ניתן להשיג או בכוח או בכסף. מכיוון שאין לנו כוח – נקנה אותה בכסף").

רכישת אדמות זו – בניגוד לרכישות האדמות שנעשו בשנות העשרים המוקדמות, כשאז נרכשו האדמות משייח'ים שישבו מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כמו בסוריה ולבנון ואיתם, כבעלי האדמות נעשו עסקות הקניה והמכירה. מי שנפגע מהמכירה היו כמובן ה"וסאלים" אלה שישבו על האדמה ועבדו אותן ונושלו עם העברתן לידי היהודים, דבר שרק הגביר את זעמם וכעסם – זו של שנות השלושים הייתה ישירות מבעלי אדמות קטנים.
בסך הכול הישוב היהודי בא"י הכפיל את עצמו בין השנים 1929- 1935. זאת הייתה תקופת העלייה החמישית. באותה תקופה עלו לארץ כ-150,000 יהודים והישוב כולו מנה כ–400,000 איש.

כאן מתחיל סיפורנו
ההכנות לעלייה על הקרקע של מושב גן חיים, הרכישה וההתקשרויות, החלו אמנם בשנת 1935, אלא שהעלייה בפועל התבצעה בראשית 1936 כשהחלו לבנות ולאכלס את הבתים הראשונים. כאמור, שנת 1936 הייתה השנה בה פרצו "המאורעות" שהתאפיינו בכמה צורות. הכנופיות הערביות היו תוקפות בלילות ישובים יהודיים, שיבשו את התנועה בדרכים ופגעו בנוסעים ובמקביל תקפו גם את השלטון הבריטי שהיה מופקד על א"י מכוח המנדט שקבל מ"חבר הלאומים" (הגוף שקדם לארגון האומות המאוחדות – האו"ם). הערבים נהגו לפגוע בכלי רכב שנעו בדרכים או לתקוף בירי ישובים יהודיים שנאלצו להקדיש כוחות רבים לשמירה והגנה. אז קמו גם "ישובי חומה ומגדל" – דגם של ישוב מבוצר מוקף בחומה ובאמצעיתו מגדל שמירה. 51 ישובים כאלה הוקמו אז בארץ כולה.

השלטון הבריטי בניסיונותיו להתמודד עם רצף ההתרחשויות, הכריז על מצב צבאי בארץ. הביטוי המעשי של הכרזה זו היה שהחל משעה מסוימת של שעות אחה"צ, נאסר על הולכי רגל ורכב לנוע בדרכים. מצב זה נמשך כמעט במשך כל שלוש שנות המאורעות. לפני שרכשו הורי את המשק במושב גן חיים, התגוררנו כמה חודשים במושב צופית, אצל אחות אבי – דודה שלי. בחצרם הקימו הורי צריף למגורים, שלימים התברר כמשכן בלתי בטוח (ממש משענת קנה רצוץ) לעומת בתי האבן והבטון של תושבי "התיישבות האלף" * שצופית הייתה חלק ממנה.

עם פרוץ המאורעות, ואני אז ילד קטן בשנת הגן האחרונה, ניתן היה לשמוע היטב את התקפות הירי שערכו הערבים, תושבי הסביבה – קלקיליה, טול כרם, טייבה ועוד – בעיקר על קיבוץ רמת הכובש שהיה אז קיבוץ צעיר ומיקומו היה מאוד פרובוקטיבי. ממש חדירה אל לב הישוב הערבי. הישובים היהודיים הקרובים לו,כמו מושב כפר הס, מישובי גוש תל מונד – אף הוא מהתיישבות האלף במערב, צופית – מדרום לו, כפר סבא – עוד יותר רחוקה בדרום, וכל היתר- שממה, רק חול וחול. (במונחים של אז הם היו רחוקים עד מאוד, כי תחבורת רכב ממונע כמעט ולא הייתה. הקשר היה בעיקרו, בעגלות רתומות לסוסים או פרדות או הליכה ברגל שנמשכו זמן רב).

ההתקפות הללו שהפכו לאירוע של קבע, כמעט מדי ערב, הפחידו אותי כילד פחד גדול. מה עוד שכאמור התגוררנו בצריף שחדירותו לכדורי הרובה הייתה גדולה והסיכון להיפגע מהתקפת פתע הייתה גדולה. המפלט היחיד שיכול היה ילד בן 5 להימלט אליו היה אל מתחת לסמיכת הפוך הגדולה, לאטום את האוזניים ולא לשמוע את היריות.

השהייה בצופית, שהייתה באותה עת קרובה אל קו האש, הייתה ללא ספק מסוכנת ביותר. מה עוד שבאותה שנה נרצח חבר המושב – טוביה רבינוביץ – בנסיבות בלתי ברורות בעת שאייש עמדה במזרח המושב, במסגרת השמירה שהישוב נאלץ להעמיד. ככה שפחדים ובלהות היו מנת חלקי היום יומית. רווח והצלה באו לנשמתי הדוויה ולפחדי הגדולים משעברנו לגור במושב גן חיים שעלה באותם הימים על הקרקע. התרחקנו משהו מקו האש.

עברנו להתגורר במושב על אף שהבית עוד לא היה קיים אלא בשלבי בניה ראשוניים. חיינו בו חיים די עלובים. נסיבות הזמן והמקום, חייבו את הורי להתגורר בו מכיוון שנאלצו לעסוק בו זמנית, בבניית הבית, ובניסיונות ראשונים להקים משק לפרנסתם.

הילד בשנה השישית לחייו,שנאלץ לעשות את צעדיו הראשונים בבית הספר בהליכה רגלית ממושכת מדי יום לצופית וחזרה, מקום בית הספר, זוכר מעט מאוד מחיי היום יום, למעט חוויות מרשימות במיוחד שנחקקו בזיכרון. אלו הם ההבזקים שמהווים את היסוד לסיפורי. וגם לסיפור הנוכחי.
כל ימות השבוע, נהגנו לאכול, לעבוד ולישון בנחלה ההולכת ומוקמת. בערבי השבת היינו מוזמנים דרך קבע לארוחת שבת אצל דודתי בצופית.

כשפרצו המאורעות, נאלצנו לחצות את הדרך (כביש עדיין לא היה קיים) המובילה מכפר סבא לרמת הכובש. על דרך זו פטרל באופן קבוע משמר בריטי שתפקידו היה לאכוף את העוצר, ככתבו וכלשונו. דהיינו, אסור לבני אדם להלך בדרכים בשעות העוצר משקיעת החמה ועד לזריחתה. הפטרול, היה בדרך כלל במה שנודע מאוחר יותר של כלי רכב בשם "ברנקרייר". נושא מקלע ברן ועליו צוות של חיילים.
מסלול ההליכה הרגיל לארוחות השבת היה, לאורכו של המושב, שבתחומיו לא חל האיסור, ובמורד הדרך, שבין משק לירמן (היום ראובני) עד לכניסה למושב צופית. קטע דרך זה היה כבר בסיכון גבוה. אולם הסיכון הגדול ביותר היה במעבר עצמו לתוך מושב צופית. כדי להמחיש את תנאי הזמן והמקום, אומר רק זאת, שמושב שדה וורבורג עוד לא היה קיים, וכל השטח צפונית מערבית לגן חיים היה שומם, במרחק היו פרדסי גן חיים, ופרדסי משק תל אשר. במזרח, היו קיימים פרדסי גן השרון, ובמרחק פאתי המושבה כפר סבא. כל יתר השטח למלוא העין כולה אדמה בלתי מיושבת. שממה. הזיכרון שמלווה אותי עד היום הוא, הפחד שאחז בי וליווה אותי עוד שנים ארוכות ,מהחשש שמא ניתפס ע"י הבריטים.

כשהיינו מתקרבים ל"מקור הסכנה" חציית הדרך והכניסה לצופית – אבי, היה מרכיב אותי על כתפיו, בוחן שבע פעמים לימין ולשמאל, משקיף למרחוק אולי יראה את קרן האור של הרכב הבריטי המפטרל ומקשיב היטב אם ניתן לשמוע קולו של רכב מתקרב. משהתברר למעלה מכל ספק שהדרך פנויה, היינו חוצים במהירות ולפעמים אפילו בריצה את הדרך, וממשיכים בזריזות יתירה עד שהתרחקנו מהכניסה ליתר ביטחון. רק משנכנסנו לתוככי המושב, רווח לנו, ירדתי מכתפיו של אבי, והמשכנו לארוחת ערב השבת. כמובן שאותה חוויה ציפתה לנו בדרכנו חזרה.

היו פעמים שהייתי משוכנע שפעימות ליבי החזקות יהיו בעוכרינו והן שתסגרנה אותנו לבריטים שיארבו לנו בקרבת מקום. אולי סתם חלומות של ילד מפוחד, ואולי עוצמתן היא שהפעילה את דמיני העשיר ושרטטה את תסריט האימים הזה.

במבט לאחור, ובניסיון לנתח את מקורו של הפחד הבלתי ברור הזה, אבל המאוד מוחשי לא הצלחתי להבין מה הפחיד אותי יותר… עצם ההיתפסות ע"י הבריטים, או מה יעשו לנו אם יתפסו אותנו.
לא שוחחנו בינינו מעולם על משמעויות הסיכון. איתי הילד בוודאי שלא. יתכן שבין הורי לבין עצמם אכן עסקו בו וסביר מאוד להניח שהוא כן שימש נושא לדיון. אולם את תחושת העבירה שהתלוותה להליכה לארוחת ערב השבת, הידיעה שהארוחה כרוכה בעבירה, טרדה את מנוחתי כילד ונשאתי אותה בקרבי עוד שנים הרבה. ואפילו בלא טיפה של פטריוטיות שנמזגה אל תודעתי בשנים מאוחרות יותר משהתבגרתי, כשהבריטים הפכו ליעד שאליו תועל הכעס והזעם,על כל עוולות שעשו לנו בעת שלטונם בארץ.

התיישבות האלף
זו הייתה תוכנית ליישב 1,000 משפחות של חקלאים שהיו מאורגנים בתנועות התיישבותיות כמו קיבוצים ומושבים. המטרה הייתה שיתיישבו ליד מושבות קיימות בהן יוכלו למצוא פרנסה עד להתבססותם בחקלאות, שהיא הייתה מטרת העל של המבצע כולו. התוכנית התבצעה בשני שלבים. שלב א' בין השנים 1926 עד 1929, והשלב השני בין השנים 1932 עד 1936.

בניגוד למושב גן חיים, שמומן רובו ככולו מכספי המתיישבים, התיישבות האלף (וצופית בכללם) זכתה לתקציבים גדולים יחסית שאפשרו להם לבנות בתים מוגנים מבטון ואפילו רפתות בנויות, ועל ידן שירותים, מקלחת ובתי כיסא שהיו באותם הימים סמל סטטוס ומכובדות יתר.

דוד אגמון